בחודש יולי בשנת 1936 נוצר הקשר הראשון בין שאול טשרניחובסקי ושלמה זלמן שוקן. במכתב ששלח שוקן לטשרניחובסקי הציע לו 'עסקה' לפי הנוסחה שהציע לש"י עגנון כעשרים שנה לפני כן. טשרניחובסקי יקבל קצבה שנתית ואילו פירות כתיבתו יימסרו להוצאת שוקן לפרסום. היתה זו הצעה מפתה למשורר שבמשך חייו ידע קשיים כלכליים רבים. בשונה מעגנון, שחתם על החוזה עם שוקן כשהיה כבן 30 – בשנת 1936 היה טשרניחובסקי כבר בן 61, לא בראשית דרכו. למעשה, לאחר פטירתו של חיים נחמן ביאליק (ב-1934) נותר טשרניחובסקי כסמל, ענק בודד של השירה העברית מן הדור הקודם, דמות כמעט מיתולוגית. במיתולוגיה זו, של חייו ושירתו, טשרניחובסקי היה צעיר לנצח: רעמת השיער, עיניו הנוצצות, אדם מלא חיוּת ועוצמה.

בתקופה ראשונה זו יש להניח שהיו לטשרניחובסקי ציפיות גדולות משיתוף פעולה זה. ציפיות שנתבדו מהר מאוד. יחסיו עם שוקן (ובעיקר עם בנו, גרשם שוקן) הפכו להיות תמונת מראה ליחסיו עם מו"לים שונים במהלך חייו שהערימו עליו קשיים, התעכבו בפרסום כתביו ולעתים לא העבירו אליו את הכספים שהגיעו לו. ואולי היו ציפיות המשורר גבוהות מדי מן המו"לים שלו, ציפיות שנועדו לאכזבה. על כל פנים, בתקופה ראשונה זו, היו שני הצדדים מלאי תקווה.

לא מפתיע שבשנת 1937, לקראת יום ההולדת ה-60 של שוקן, נתבקש טשרניחובסקי (יחד עם סופרים, משוררים ואנשי רוח עבריים וגרמנים) לכתוב ברכה ליום הולדתו. העוסקים במלאכה שלחו למחברים דף פוליו נאה ומשובח וביקשו שיכתבו את הברכה בכתב ידם. הברכות לוקטו והוגשו באלבום לשוקן ביום הולדתו.

בברכה שכתב טשרניחובסקי לשוקן, הוא בחר להשתמש בתרגום עליו בדיוק עבד, מתוך האודות (=שירים) של הורטיוס (ושמא ברכה זו השפיעה או האיצה את העבודה על התרגום). הוא בחר, באופן מתבקש, בשיר הראשון מתוך האודות, אשר הוקדש למאיקנס (Maecenas) – שהיה הפטרון של גדולי המשוררים הרומיים תחת שלטונו של אוגוסטוס, ביניהם וירגליוס והורטיוס עצמו. שמו של מאיקנס הפך לכינוי רווח לפטרון – מצנאט. בראש התרגום הוסיף טשרניחובסקי שורה: "לאדם היקר, ז. שוקן בן – הששים".

האודה הראשונה של הורטיוס, המוקדשת למאיקנס, עוסקת בטבע האדם. בכך שכל אדם מוצא את ייעודו ונאחז בו. בין אם תהילתו במירוצי מרכבות באולימפיאדה או במשרות ותפקידים רמים. אך גם איכרים וסוחרים, ציידים ובטלנים, שלא יחליפו את עיסוקם האחד בשל האחר. לכל אדם יש את ייעודו. בשורות האחרונות של השיר מתאר הורטיוס את עצמו – המשורר. המשורר נישא מעל ההמון, הוא שוכן בחורש מוצל בחברת סטירים ונימפות ומקבל השראה מן המוזות המעניקות לו את כלי נגינתו. אם רק יואיל מאיקנס לִמְנות את הורטיוס עם המשוררים – יהיה זה שיא תפארתו. או במילותיו של הורטיוס, שבתרגום טשרניחובסקי הופנו לשוקן בצורה ישירה:

"וְאִם אַתָּה תַצִּיב יָד לִי בֵּין מְשׁוֹרְרִים,

אֶסַּק עַד כֹּכָבִים, שַׁחַק רֹאשִׁי אָרִים."

באותה עת טשרניחובסקי כבר ישב בביטחה ברשימת בכירי המשוררים בעברית. הוא לא נזקק לאישור על מקומו מפי שוקן. אך אולי ניסה לומר גם כי יש עוד שחקים אליהם הוא יכול להגיע.

הדמיון רב למצב בו מצאו את שניהם שוקן וטשרניחובסקי בשנת 1937 (משורר ופטרון), קשה שלא לראות בטשרניחובסקי את בן דמותו של הורטיוס – אשר מחויב לשירה שאיננה עיסוק נבחר אלא גורל דטרמיניסטי. משורר שבשירתו משמשים כוחות הטבע הראשוניים, המיתוסים וגיבורי העבר. השירה פורצת ממנו מכוח הגורל, לא בשירות קהל או אידיאולוגיה אלא מתוך כוח יוצר והשראה.

בתאריך המופיע בספר "ראי אדמה" שיצא בהוצאת שוקן, ירושלים ת"ש [1940], נכתב שהשיר תורגם ב: קטמון, 15.8.37, על גבי השיר המוקדש לשוקן נכתב: כ"ט אלול ער"ה (=ערב ראש השנה) תרצ"ח (5.9.37) אך יש כמה שינויים קטנים בין השיר המוקדש לזה שפורסם שמעידים שנעשו בשיר כמה שינויים לפני פרסומו (והתאריך על ההקדשה מציין רק את תאריך העתקתו).

מצער ששני אנשים אלו לא הצליחו ליצור חיבור של קרבה ביניהם (כפי שהיה בין מאיקנס והורטיוס, ובין שוקן ועגנון). למרות שבאופיים היו שונים מאוד: טשרניחובסקי המפתה, הפיזי, איש חם וחברותי אך גם מפוזר ורגשני ואילו שוקן הנמוך, הקר, המחושב והקפדן אך בעל חוש טעם יוצא מן הכלל ויכולת ביצוע מעוררת השראה; בכל זאת היו קוויי דמיון בין שתי דמויות אלה: באהבתם הרבה לספרויות השונות, בזיקה למיתולוגיה ולהיסטוריה, בשילוב של שמרנות וחידוש, בערכים ההומניסטים שעמדו בלב מפעליהם, ובעיקר בהיות שניהם דמויות העומדות מחוץ למעגל – בעלי כבוד והשפעה – אך בסופו של דבר זרים.

אולי היה זה בלתי נמנע, שוקן בתקופה זו היה עסוק בהוצאת הספרים שלו בגרמניה שפעלה בלב השלטון הנאצי, ובסגירת עסקיו שנמכרו לבנקים זרים במחיר סמלי. יש להניח שלא היה פנוי להקדיש הרבה זמן להוצאת ספרי טשרניחובסקי ולטיפול בטענותיו. נסיעתו מהארץ בשנת 1941 שהפכה למעין גלות כפויה בשל ההתפתחויות במלחמת העולם השנייה, גם היא לא תרמה לעניין זה.

שיתוף הפעולה בין טשרניחובסקי ושוקן לא ארך שנים רבות. מלכתחילה נחתם ל-8 שנים, אך בשנת 1941 אובחן טשרניחובסקי כחולה סרטן ובשנת 1943, ב-14 באוקטובר, בחג הסוכות, הלך לעולמו. בכל זאת בשנים אלו המשיך טשרניחובסקי ליצור ואף חיבר כמה שירים ותרגומים שמקומם בין שיאי יצירתו. באלול שנת תש"ג (1943) כתב את השיר 'כוכבי שמים רחוקים'. בשיר מעלה המשורר את זכר הכוכבים השונים, הקרובים-רחוקים, שליוו אותו בתחנות השונות של חייו. לכל תחנה היו השמיים והכוכבים שלה: כוכבי שמי-צפון ביערות קרליה, כוכבי ערבות אוקראינה, כוכבי שמי קרים, כוכבי ליל ים התיכון, כוכבי ארץ ישראל, כוכבי אור אשר מעבר תחום בין המהפכים בנגב (=באוקיינוס האטלנטי בדרכו לדרום אמריקה), כוכבי הפמפה הגדולה (=הערבות בדרום אמריקה) ולבסוף כוכביהם של אמו ואביו, של הכפר בו נולד. הילדוּת אליה תמיד שב וממנה שאב כה רבות.

מסכת חייו של טשרניחובסקי על כל התלאות שעבר – לימודי הרפואה בהיידלברג, תקופת היותו רופא כפרי באוקראינה, רופא בשירות הצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה, רעב וקור בסנקט פטרבורג, חזרה לאודסה תחת השלטון הבולשביקי, ברלין, ארה"ב, ירושלים-ותל אביב ועוד, כל תהפוכות חייו – ועיניו היו נשואות לשמיים, לכוכבים המלווים אותו.

היה זה המתח בין שירתו ובין מציאות חייו. כפי שלימדו אותו הוריו בילדותו בכפר:

"כּוֹכְבֵי שָׁמָיִם חֲבִיבִים, כּוֹכָבִים שֶׁאָהֲבָה אִמִּי!

אֶפֶס אֶת שְׁמוֹתָם קִבַּלְתִּי מֵאָבִי הַנּוֹדֵד בִּנְעוּרָיו

בְּלֵילוֹת קַיִץ וּסְתָו, בִּנְתִיבוֹת רַחֲבוֹת הַמַּסְלוּל

בֵּין הַדְנִפֶּר וְהַדּוֹן, בֵּין יָם אַזוֹבִי וְהַשָּׁחוֹר.

הוּא יָדַע שְׁמוֹתָם שֶׁשָּׁמַע מִפִּי קְשִׁישִׁים טְשׁוּמַקִּים (=נוודים אוקראינים).

הֶרְאָה לִי "אָלֶף" וְ"תָיו", "עֲגָלָה גְדוֹלָה" וּ"קְטַנָּה",

"מֵאָה הַיְקוֹדִים" וְגוֹמֵר, עַד "דֶּרֶךְ עִיר יְרוּשָׁלַיִם", –

שֵׁמוֹת פְּשׁוּטִים וּמְשֻׁנִּים שֶׁחָיוּ חַיֵּיהֶם בְּזִכְרוֹנָם

שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים וְזִקְנֵי הַדּוֹר הַמֻּפְלָגִים

בֵּין שְׁמוֹת מַזָּלוֹת מִקֶּדֶם. מֵאָבִי וְאִמִּי קִבַּלְתִּי

אֶת אַהֲבָתִי לָכֶם, כּוֹכָבִים רְחוֹקִים-קְרוֹבִים.

בְּרוּכִים לִי כֻּלְּכֶם הֱיוּ בַּאֲשֶר תִּהְיוּ, חֲבִיבִים! "

על חייו של טשרניחובסקי ראו ספרו של עידו בסוק, ליופי ונשגב לבו ער, הוצאת כרמל, ירושלים 2017