בחודש טבת שנת שע"ח (1618) היה יהודה אריה ממודנה (ריא"ם) בן ארבעים ושבע וכפי שהעיד על עצמו: "זקן ושבע רוגז". בנו האהוב מרדכי, אותו ראה כממשיך דרכו, הלך לעולמו והוא בן 26 שנים בלבד (כתוצאה מניסוייו באלכימיה וההתעסקות עם חומרים רעילים). בעודו שקוע באבל כבד על בנו החליט ריא"ם לכתוב את חיבורו האוטוביוגרפי 'חיי יהודה', לספר את סיפור חייו במטרה שילדיו ותלמידיו יכירו במר גורלו. הוא דמיין בעיני רוחו יומן של אדם המחכה למותו, שלא רואה עוד טעם בחייו: תיעוד של קורות חייו שזורים בלידות, פטירות והימורים. אחת לחצי שנה תכנן להוסיף עוד כמה פרטים ממה שהתרחש בעולם הזה, בעודו ממתין לעולם הבא. את הספר פתח במשפט: "מעט ורעים היו ימי שני חיי בעה"ז (=בעולם הזה)".

באותם ימים ממש קיבל ריא"ם פנייה גם מ"חברת גמילות חסדים אשר בגיטו ק"ק (=קהל קדוש) ויניציאה". בישיבה שנערכה בין יום ג' ליום ד', ו' טבת השע"ח (2.1.1618) החליטו נשיאי החברה להדפיס חוברת ובה סדר וידוי לחולה העומד למות. מטרת הדפסת החוברת היתה להדגיש את חשיבות טקס הווידוי לפני המוות ולהפיץ את הנוסח (שלא היה ידוע לרוב האנשים). מלאכת עריכת החוברת הקטנה ניתנה בידי ריא"ם, שמתואר כ:"ראש המדברים בכל מקום". לריא"ם כבר היה נסיון רב בווידויים באותה עת. הוא היה נוכח בווידוי של אהבתו הראשונה, ארוסתו, שנפטרה ימים בודדים לפני חתונתם. הוא היה נוכח גם בווידוי שערך אביו לפני מותו, ובווידוי של בנו האהוב, בשעות הגסיסה הארוכות לפני פטירתו בליל ט' בחשון של אותה השנה, וידוי שעוד נותר חי בזכרונו של האב האבל.

החוברת הקטנה שיצאה לאור בשנת שע"ט (1619) בוונציה, נועדה לבני חברת גמילות חסדים: "יתנו א'[חד] מהם (=עותק מהספר) לידי כל א'[חד] מבני חברתנו שישאהו בחיקו בלכתו להעיר איז[ה] חולה כנז'[כר] אשר בו יהגה תמיד".

בהקדמתו של ריא"ם לחוברת הוא כותב: "ומצאתם את לבבי נאמן לפניכם לעשות זאת, הן מחובתי לשרת את מעלותיכם בכל דבר שבקדושה, הן להיות זוכה בזכות הרבים במצוה רבה כזאת, הן כי עלי לבי דוי זה כשני חדשים על פטירת בני בכורי המשכיל רבי מרדכי ז"ל בן כ"ו שנים אשר הרבה להתחנן ולהתודות לפני קונו יותר משתי שעות בפטירתו, לא זזו מזמורים ווידוים מפיו עד שיצאת נשמתו באחד". בחוברת הקטנה שיצאה שיקע ריא"ם את זכרונותיו מרגעיו האחרונים של בנו, כשהסוף כבר היה בלתי נמנע. בכתיבת החוברת ראה מעשה שמטרתו לזכות את הרבים, מעשיו של בנו יעזרו ללמד את העם מה לעשות. "מעמלי זה תשבע נפשו גם כן. וזכות זה יהיה נתון לו לנשמתו לאור באור החיים". השם שהעניק לחוברת: צרי לנפש ומרפא לעצם.

על עותק 'צרי לנפש' שבמכון שוקן ניכרים סימני השימוש שנעשה בו. הכריכה מקופלת (כנראה כדי להתאים לכיס כלשהו), כתמים כהים מעטרים את קצותיה, במקומות בהן אצבעות מלוכלכות החזיקו בה. גם בקצות הדפים שבתוך החוברת התפשטו כמה כתמים חומים ששקעו בנייר העתיק. זו חוברת בעלת שימוש ברור ומסוים, יש להניח שעמדה ליד מיטתם של חולים רבים. מילותיה נקראו והוקראו ברגעיהם האחרונים של יהודים ונציאנים, בגטו החדש והישן של ונציה, בראשית המאה ה-17 (ומי יודע היכן אחר כך).

עדות אחת בכל זאת מצאנו על דפי העותק שלנו, מידי אחד מבעליו, שקיבל את החוברת כשהצטרף לחברת גמילות חסדים כ-22 שנים לאחר שיצאה לאור. וכך כתב:

"בהנו"א (=בעזרת ה' נעשה ונצליח אמן)

ליל ד' ביאת יום ה' כ"ז שבט שנת הת"א (=1641)

רצה הקב"ה לזכות לי לכנס בחברת גמילות חסדים יצ"ו (=ישמרה צורה וגואלה) [ה'] למען רחמיו יתן בריאות ושלום אכי"ר (=אמן כן יהי רצון)

יום ו' ה' אדר הת"א

למען תהיה זאת לזכרון שמצוה ראשונה שעשיתי אחרי שנכנסתי בחברה הנ"ל יצ"ו היה [י??] הנ"ל שהלכתי לבת[י] חיים (=בית קברות) לחפור הקבר לנפטרת מרת שרה אשת כמ"ר (=כבוד מורנו רבי) יעקב סולם יצ"ו

נאם יהודה בר משה מלטה יצ"ו"

הכותב, יהודה בר משה מלטה (לא הצלחנו למצוא עליו מידע ממקורות אחרים), מתאר את הפעולה הראשונה שעשה, כשבוע וחצי לאחר שהצטרף לחברה. הוא הרגיש צורך לתעד הן את כניסתו לחברה והן את "המצוה הראשונה" שעשה כחלק ממנה. אך רצה הגורל והנפטרת שהכותב חפר את קברה ידועה לנו היטב, והיא אחת הדמויות המרתקות בגטו היהודי בוונציה של אותה תקופה.

שרה קופיה סולם ([1592] – 1641), משוררת וסופרת יהודיה איטלקיה, היתה דמות יוצאת דופן בקרב יהודי ונציה בראשית המאה ה-17. היא נולדה למשפחה יהודית עשירה ולאחר נישואיה ליעקב סולם פתחה בביתה סלון ספרותי שהיה מרכז לסופרים והוגים נוצרים ויהודים (ביניהם יהודה אריה ממודנה). המשתתפים בסלון הגיעו בעיקר מוונציה והערים השכנות, אך היו גם רבים שהגיעו מערים רחוקות, כולם נתאספו סביב דמותה של קופיה סולם. היא לא שימשה רק כמארחת וכפטרונית, משתתפי הסלון הגיעו כדי להאזין לדבריה בתחומי השירה והפילוסופיה: שירים ואגרות הוקראו, רעיונות הועלו לדיון וויכוחים סוערים התנהלו בנושא נצחיותה של הנפש.

שנת 1618 היתה שנה משמעותית גם עבור שרה קופיה סולם. בשנה זו הגיעה לידה פואמה על אסתר המלכה שנכתבה על ידי הסופר האיטלקי אנסלדו צ'בה (Ceba). קופיה סולם התרשמה מאוד מן היצירה והתחילה התכתבות יוצאת דופן עם הסופר הנוצרי. אף שמכתביה אל צ'בה לא נשתמרו, צ'בה עצמו פרסם את מכתביו אליה, בתוכם נשתמרו כעדויות בודדות כמה דוגמאות של השירים אותם כתבה.

כאשר ריא"ם פרסם בשנת 1619 טרגדיה באיטלקית בשם L'Ester, הוא הקדיש אותה לשרה קופיה סולם וציין בהקדמתו את השיחות הרבות בהן דיברו על יצירתו של צ'בה. הוא השווה את קופיה סולם לשרה אמנו ולאסתר המלכה בנדיבותה, במוסריותה ובאצילותה.

ריא"ם זכה להאריך חיים גם לאחר פטירתה של קופיה סולם בשנת 1641. לאחר פטירתה חיבר את נוסח המצבה שלה (לצד טקסטים שחיבר למצבות רבות במהלך חייו) וכך כתב על קברה:

מלאך לוחץ ירה בחץ

שרת טעם הסיר המית

חכמת נשים נזר רשים

אצלה כל דל חבר עמית

אם היא כיום בלתי פדיום

תקות רמה עש וסממית

עת בוא גואל יאמר האל

שובי שובי הסולמית

חוברת קטנה זו, צרי לנפש, שבה ומפגישה שני חברים אלה – יהודה אריה ממודנה ושרה קופיה סולם – גם אם בנסיבות מצערות. מתוך נוסח תפילת הווידוי שלפני המוות והערה מקרית על חפירת קבר אנו זוכים להרהר שוב בחייהם של דמויות יוצאות דופן אלה, תרגיל בכוחם של תיעוד וזיכרון

על יהודה אריה ממודנה יש ספרות נרחבת, כצעד ראשון אנו ממליצים למי שלא קרא את האוטוביוגרפיה שלו, 'חיי יהודה', לקרוא אותה באחת מן המהדורות. אנו השתמשנו במהדורת קארפי, תל-אביב תשמ"ה. על שרה קופיה סולם כמעט ולא נכתב בעברית, אנו ממליצים על ספרו המונומנטלי של דון הרן, "Jewish Poet and Intellectual in Seventeenth-Century Venice", שיקאגו 2009, שם ניתן למצוא תרגומים של כתביה לאנגלית.