אחרי השואה נדד פאול צלאן, משורר בראשית דרכו, עקור שאיבד את שני הוריו ואת מולדתו הרומנית לזוועות הרייך השלישי, ברחבי אירופה, עד אשר קבע לבסוף את מקומו בפריז. לקרוביו, ששאלו אותו מדוע אינו שוקל לעלות ארצה, השיב כי הוא חש שעליו מוטלת השליחות כבדת-המשקל לחיות את הגורל היהודי באירופה עד תומו. בשנים שחלפו עד להתאבדותו בשנת 1970, דבק צלאן בהחלטתו זו. בשבתו בגלות צרפת, שקד על חיבורו של קורפוס שירי הנמנה על המורכבים והמרשימים שבחטיבות השירה של המאה העשרים. מסור להנצחת קורבנות השואה, התעקש להוסיף לכתוב בשפת אמו, הגרמנית – לשון הוריו ולשון רוצחי הוריו – וחתר לשקף בה את הפצע שפערו הנאצים בבשר עמו. בהרצאה זו נקרא משיריו של צלאן, נדון בכמה מקטעי הפרוזה והנאומים שחיבר לאורך השנים וננסה לעמוד על ניסיונו הנואש של מי שהוא “פצוע-מציאות” לתכן לעצמו, למרות הכל, מציאות חדשה.

ד”ר אסיף רחמים, הנמצא כרגע באוניברסיטה החופשית בברלין מטעם קרן מינרבה, עוסק במחקר השוואתי של ספרות גרמנית ועברית מן המאה העשרים. ספרו, Poetic Cartography: The Ethics of Space in German-Hebrew Literature שבו הוא מציג השוואה מקיפה בין שירתו של פאול צלאן לזו של אבות ישורון, עתיד לראות אור במהלך שנת 2024 בהוצאת De Gruyter. הספר “שלדי קולות: כיוונים חדשים בחקר שירת אבות ישורון” שאותו ערך ביחד עם פרופסור יואב רינון, עתיד לראות גם הוא אור בשנה הבאה בהוצאת מאגנס.