החינוך בראי החוק וההלכה

מאת שמואל גליק

החינוך בראי החוק וההלכה, מאת שמואל גליק. המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר ללימודי היהדות. בתוך מכלול השאלות המעסיקות את הציבור בתחום יחסי הפרט והקהילה תופס נושא החינוך מקום של כבוד. מזה דורי דורות עולות אותן השאלות, ותמיד בלהט של הפעם הראשונה: מי אחראי על חינוך הילדים, ההורים או הקהילה? מי צריך לממן את החינוך? מי חייב בלימוד חובה? מה לומדים, כמה לומדים, באילו נסיבות מותר להשבית את הלימודים, מדוע מצפים מהמורים לכל כך הרבה אך משלמים להם כל כך מעט, עוד ועוד. בספרו החדש “החינוך בראי החוק וההלכה” דן המחבר, ד”ר שמואל גליק, בהתפתחותם של החוקים והתקנות בנושאי החינוך שחוקקו במדינת ישראל בשנים 1997-1948, ובהתייחסויות המקבילות שדלה מתוך ים הספרות הרבנית כולל ספרות השאלות והתשובות. התמונה המצטיירת היא שאותן הסוגיות המהותיות המעסיקות אותנו כיום העסיקו גם את חכמי ישראל לדורותיהם בכל אתר, כמובן עם השינויים המשקפים את תנאי החיים, החברה והמערך הפוליטי בכל תקופה. פסקי הדין, ומולם השאלות והתשובות בענייני חינוך, מראים אילו נושאים העסיקו הורים, מחנכים ורשויות שלטון בכל עת. הכרך הראשון מתוך השניים דן ב”חובת הרשות וחובות ההורים וזכויותיהם בחינוך ילדיהם”, ונידונות בו סוגיות הנראות כלקוחות היישר מכותרות העיתונים, כמו: חוק חינוך חובה, גיל תחילת הלימודים וסיומם, חובות וזכויות ההורים, מספר הילדים בכיתה ובמוסד חינוכי, ומימון מערכת חינוך חובה. הכרך השני, נושאו הוא “המורה, חובותיו וזכויותיו”, עוסק במעמד המורה בחברה הישראלית ובספרות ההלכה. הוא דן בשאלת מינויים ופיטורי מורים, התפטרות מורה, היעדרויות, פטור ממסים לעוסקים בהוראה (לא בימינו), שעות הלימודים, שביתות ובתחומים השייכים לאתיקה המקצועית של המורה. ניתן לומר כי ההבדל המהותי בין החינוך בתקופת התלמוד להיום הוא, שאז התייחסו לחינוך כמצווה דתית וכל השאר נבע מזה. חובת החינוך והלימוד בבית ספר היתה לבנים בלבד, הלימודים התקיימו ברוב ימות השנה כולל שבתות (במסגרת שונה, אך חובה), חומר הלימוד היה מקרא (מגיל חמש עד גיל עשר) ומשנה (מגיל עשר עד חמש עשרה), ושיטת הלימוד היתה בעיקר שינון וחזרה, בבחינת “ושננתם לבניך”. החוק המקביל לחוק חינוך חובה של ימינו הוא תקנת בן גמלא המופיעה בתלמוד הבבלי (בבא בתרא כא ע”א): “עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה בכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע”. בעוד החוקרים חלוקים בשאלה מיהו בדיוק אותו יהושע בן גמלא ומתי בדיוק יצאה אותה תקנה לפועל, הרי מה שברור הוא שבתקופת בית שני נקבעה לראשונה חובת הרשות למנות מורים בכל מקום. נחמה פורתא למורים של ימינו המיצרים על מעמדם החברתי הירוד, יכולה להימצא בגילוי כי אין בכך כל חדש. יתכן שמס השפתיים ששולם למורים הקדמונים, המעלה את עבודתם למדרגה של קדושה (“אילו מלמדי תינוקות בישראל שמוציאים מלבם חכמה ובינה, דעה והשכל, ומלמדים לעשות רצון אביהם שבשמים” [שמות רבא, כח ה]) עלה בפיוטיותו על השבחים המוגשים להם היום (“מורה טוב, מורה לחיים”). אך כאז כן היום, אי אפשר היה, כמו שאומרים, ללכת עם זה למכולת. הספר יעניין מורים, חוקרים וקובעי מדיניות בתחום החינוך, אך יהווה גם כלי עזר של ממש למשפטנים, שהרי לפי חוק יסודות המשפט, תש”ם1948-, שופט הנתקל בשאלה משפטית הטעונה הכרעה ואינו מוצא לה תשובה בחקיקה הקיימת בחוקי מדינת ישראל, עליו להכריע לאור “עקרונות החירות, הצדק והיושר והשלום של מורשת ישראל”. בשני כרכים אלו, מוגש לראשונה קובץ מסודר של חוקים, תקנות, פסקי דין ושו”ת בנושאי חינוך, שיהפוך את חיפוש התקדימים בנושא, בפסיקה המשפטית ובספרות הרבנית, לזמין ונוח.